<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער ראשון</h1>
<h2>דף ט.</h2>
הבית השני בהכשר הנשחטים השער הראשון כתב שם בביאור הדברים המפסידין השחיטה, עיקור. ועיקור פי' רש"י ז"ל דהיינו פסוקת הגרגרת. ואינו מחוור דאם איתא (במידי) [דמידי] דמטרפי ביה סימנים מני שמואל בהלכות שחיטה, לתני נמי נקובת הושט וכו', עד וכתב והנכון בעיני מה שפירש בהלכות גדולות דעיקור הוא שנעקרו סימנים ממקום חבורן בלחי שאינו עושה אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסימנין עקורין וכו'. וכתב התופס על זה על דברים אלה וזו סברא זרה מאד, ושבח אני המסתלק מן הסברות הרחוקות, וזה רחוק מאד. אמר הכותב שבח אני אותו במה שאמר, אילו השמיע לאזנו מה שהוציא בפיו. כי אני רואה אותו בכל דבריו אוהב הזרים. וגם בזה האריך ולא כלה מרוב דברים הדברים הזרים אשר מצא. והעומד עליהם ועל טעמיו יראה ויבין. ועוד ראה בחבור מה שחדש המחבר בדבר זה בקושיות ותירוצין, והוא מלקט מהן וחוזר ומקשה מהן כאילו חדשם הוא, וכבר תירץ בחבור כל הקשה בזה. ואם באתי לכתוב לא יהא בו שום תועלת על השנות הדברים הכתובים שם בחבור כאן ולמטה בבירור דיני העיקור ופסוקת הגרגרת בסוף השער הזה הראשון. אלא שראיתי להוסיף עוד טעם באיסור עיקור אחד מסימני העוף לפי שלכתחלה כל שאפשר צריך שנים. וכן אוסיף בטעם מה שאמרו סימנין שנדלדלו ברובן טרפה, שכתוב בחבור דלאו טרפה ממש קאמר אלא אסורה, אומר אני עוד דכלהו אאלו טרפות דמתניתין אמרום, דפרישנא דאסורות קתני, ואגב שיטפא דמתני' אמרו נמי בהני לשון טרפה. ובתוספות ג"כ הסכימו לדעת הרב ז"ל בעל ההלכות, שאין פירוש נאות לעיקור סימנין אלא הוא.
<h2>דף יח.</h2>
עוד שם כתב (דהא) [הא] דתני רבי יצחק בר יוסף קמיה דרבי (יצחק) [יוחנן] כל הצואר כשר לשחיטה וכו', ולא ביאר דבריו וכו'. אמר הכותב ילך ויבשר לחמורים, כי קושייתו הגדולה אשר מצא כבר היא דרך פירוש בפירושי רש"י ז"ל, אלא שהוא קלקל כל מה שאפשר לקלקל, שאמר שהריאה עומדת נפוחה וכנגד ראשו של כנף מגיע עד מקצת הקנה, והלשון הזה משובש, שאין זה מחמת נפיחת הריאה, אלא שתכונת כנפי הריאה עודפים ממקום חבורם בקנה ולמעלה, והקנה בתכונתו יורד בין כנפי הריאה. וזה לשון רש"י ז"ל (שאין) [שהן] נמתחין ופורשים כנפים למעלה אעפ"י שהקנה יורד ביניהם עד מקום חבורן. ועוד אני אומר כי מה שעשה קושיא אינה אלא לנערים, שאפילו עכשו שאנו אומרים שאינו אלא עד מקום שהכנפים פורשים, מאי תאנוס ומאי לא תאנוס, הנה מקומו (ידע) [ידוע], נראה עד איזה מקום בקנה מגיעין ראשי הכנפים, אלא מאי אית לך למימר שהסימנין לעתים מתקבצין ומתקצרין כאילו נבלעין בעצמם, ופעמים שהם נמתחים בעצמן ויוצאין באונס, ופעמים שהם עומדין בבינונית דהיינו בשעה שהיא רועה, וא"כ אף אם באנו לומר עד מקום חיבורן ממש כך הדין וכך הענין. ואנה היא הקושיא הגדולה שעשה לקטנים.
<h2>דף יט.</h2>
עוד שם בדין הגרמה כתב דהגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה וכו', והם דברים תמוהים וכו'. אמר הכותב אישתבש ואין בכל דברים אלו שאמר שום סדר וכל שכן במה שפסק. ותדע לך כי מה שאמר וכתב לראיה דרב הונא ורב יהודה לא נחלקו אלא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, אי נמי בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, הא בהגרים שליש ושחט שני שלישים כולהו מודו דכשרה, דברים של בטלה הן, שאין הדבר תלוי בהן ובמחלקותם, ודברים אלו לא נעלמו מן המחבר שעליהם דן, שהמחבר כן אמר שאעפ"י שמכלל מחלקותם של רב הונא ורב יהודה, ורב ששת נמי דמשמע לכאורה דקאי כרב הונא, משמע דלכלהו הגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה, אפילו הכי אין בנו כח להכשיר עד דאיכא רובא בשחיטה דנפקא ביה חיותא, דהיינו שחט שני שלישים והגרים שליש, משום דהא ללישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי אפילו רבי יוסי בר יהודה פסיל בהגרים שליש ושחט שני שלישים, ואע"ג דללישנא בתרא מכשר, כיון דלישני פליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר. והא דקאמר דלישנא קמא אידחי בהדיא, אינו אמת, דלא מצינו בגמרא שנדחה. ואי משום דאתקיף עליה רב חסדא ואמר ליה (למימ' מאי) [לימא מר] איפכא, הכי נמי אתקיף ללישנא בתרא, ולאו בדוקא אמרה כדי לדחותה, לא ללישנא קמא ולא לבתרא, אלא לימא מר אמר. ורב יוסף אקשי עלה מאן לימא דההוא רובא לאו רבי יוסי בר יהודה קתני לה, אלמא רב יוסף כההוא לישנא קמא דרב יהודה סבירא ליה. וללישנא בתרא אתקיף רב חסדא ואמר דדילמא ההוא רובא דהתם ר' יוסי בר' יהודה קתני לה, ולעולם אפי' ר' יוסי בשהגרים שליש ושחט שני שלישים פסיל. ואע"ג דאמר ליה רב חסדא לרב הונא לא תהדר בך דא"כ מפסדת ליה לקמייתא, לאו למימרא דרב חסדא מודה לרב הונא בקמייתא, אלא הכי קאמר ליה למאי דסבירא לך בקמייתא אי אפשר לאודויי לרב יהודה בהא, דעל כרחך הא בהא תליא. וכיון דללישנא קמא רב הונא משמיה דרב אסי ורב יוסף נמי משמע דסבירא להו דלכולי עלמא כל שהגרים בתחלה פסולה, ואפילו ללישנא בתרא אתקיף עלה רב חסדא, אנן בשל תורה אין בנו כח לפסוק כחד מן לישני לקולא. ומסוראי נמי דדחו לרב נחמן ומוקי ההיא דר' אילעא בר מימי דוקא במקום שחיטה משמע נמי הכי, וכמו שאכתוב בסמוך. והנהו תרי לישני נמי דאפליגו בהו רב הונא ורב יהודה ליכא חד מינייהו דאפשר לן למסמך עליה, ותדע לך דהא ללישנא דהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פליג עליה רב יהודה, ורב נחמן נמי משמע דפליג עליה, מדבעו מיניה בסורא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו ואמר להו לאו היינו דרבי אילעא בר מימי, אלמא רב נחמן אכשורי מכשר בהא, ולכאורה משמע דכל מאן דמכשר בהא [מטריף] בהגרים שליש ושחט שליש, וכדאמר ליה רב חסדא לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסדתא לקמייתא, דלעולם בעינן דכי נפקא חיותא תיפוק בשחיטה. ובשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש נמי לא איבריר, דאע"ג דאמרה רב יהודה משמיה דרב להיתרא, ומשמע דרב הונא אודי בה, וכן נמי רב נחמן (דאודי) [דאורי] בה להכשירה לסוראי, הא רב חסדא דאמר ליה לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסדתא לקמייתא, ומדלא אהדר ליה רב הונא מידי, אפשר דאודי ליה לרב חסדא בהא, דהא סתרה אידך, וקאי בקמייתא כדקאי מעיקרא דלית ליה כי הא דרב יהודה. וסוראי נמי דחו ליה לרב נחמן, ורב נחמן נמי כל עצמו לא אמרה אלא משום דתלי לה ברבי אלעא בר מימי, וכיון דדחו ליה ואמרי ליה דדילמא במקום שחיטה, שתיק להו רב נחמן, דאלמא לא סמך בהא להכשיר. ומהא דסוראי נמי משמע דלא מכשרינן אלא בדאיכא רובא במקום שחיטה ובדנפקא חיותא בשחיטה, דבהכי מוקמינן לה לר' אלעא בר מימי. וזו אחת מראיות המחבר. ומ"מ נשתבש שבוש גדול במה שפסק (בקמייתא) [כקמייתא] דרב הונא דאכשר בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, כי יותר היה נראה לפסוק כרב יהודה, מדמודה רב הונא דשפיר עבד דאיקפד משום דאיהו שמעה מרב, ועוד דאיכא רובא בשחיטה. ומיהו אי אפשר למיפסק מספיקא לא כהאי ולא כהאי, כדאמרן. ואף כל הפוסקים כן פסקו שלא להכשיר מספק אלא בהגרים שליש ושחט שני שלישים. וזה לשון הרמב"ן ז"ל ובהגרים שלישים לא איפסיקא הלכתא כמאן, ונקטינן מינה חומרי דרב הונא ורב יהודה ולא שריא לעולם עד דאיכא שני שלישים שחוטים במקום אחד. ובספר המאור כתוב זה לשונו נקטינן מינה שחט שני שלישים והגרים שליש או שהגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה, אבל שחט שליש והגרים שליש [ושחט שליש] או שהגרים שליש ושחט שליש (כשרה) והגרים שליש כיון דמספקא לן הלכתא אי כרב הונא אי כרב יהודה נקטינן תרוייהו לחומרא. ע"כ. וכן פסקו רבותינו נ"נ. ואין אחד מהם שהיקל לפסוק מפסק כחד מינייהו, והוא מברר לעצמו להקל, כי מצא רב הונא חן בעיניו. והמחבר חשש שלא להקל אפילו בהגרים שליש ושחט שני שלישים, ומן הטעם שכתבתי, ועוד מדנקיט גמרא בההיא דשמואל דכל הכשר בשחיטה כשר במליקה כההוא לישנא (קאמר) [קמא] דרב הונא אמר רב אסי, דגרסינן התם אלא מאי ראשו שפוי ראשו, דנקיט מראשו ואגרים ואזיל עד דמטי תתאי, וכדרב הונא אמר רב אסי, דאמר רב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שלישים פסול. ועל הראיה הזאת שכתובה בחבור, כתוב שם הא ודאי בורכא, דהא בגמרא מוכח בהדיא דאנן כי מייתינן הא דרב הונא אמר רב אסי וכו'.
אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל זה מפני שאני צריך לגלות מומים שבהן כי רבו. פתח דבריו שאף הוא מעיד שצריך להוציא השמועה מפשטה, ודמה היות דברי חכמים כמוהו שמדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת, והאי דנקט הגרים שליש ושחט שני שלישים אליבא דרבנן נקט לה דלית הלכתא כותייהו, אלא משום דרבי יוסי בר יהודה לא פליג עלייהו אלא במגרים בסימנין בעצמן אבל במגרים בבשר שלמעלה מודה, ומיהא הוא דקא מתכוין בגמרא לאתויי. אלו דבריו. וזה שגעון מכמה צדדין, האחד דבכל דוכתא דאיכא כי הא בגמרא לא מסתם סתמי ליה אלא מימר אמרי ועד כאן לא פליג רבי פלוני אלא בהכי הא בהכי מודה. וזו שיטה פשוטה בגמרא אפילו לבר בי רב דחד יומא. ועוד מי הזקיקם לבעלי הגמרא לאתויי הא דהיא לבר מהלכתא ולמימר מני דלא כפשטן, לימא מאי ראשו שפוי ראשו, כי הא דאמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת שהגרים שליש ושחט שני שלישים, דרבי יוסי בר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום, ודוקא במגרים בסימנין הא בבשר לא דלא דמי לחצי קנה פגום, והשתא הוה מייתי מדרבי יוסי בר יהודה גופיה, ולא נצטרך לנביא ולעקימת שפתיו. ועוד שלא היה צריך להביא ראיה כלל לחותך בשליש הסימן בבשר ושליש בסימן שאינן מצטרפין, דפשיטא ואין לך תינוק יושב בבית רבו שאין זה פשוט לו. ועוד דגמרא נסיב ושחט שני שלישים, והוא מביא ראיה מהגרים שליש בבשר שלמעלה מן הסימנין ושחט שליש לבד בסימן. הרי אין תמהון לבב גדול מזה, והוא מדבר כאן כמי שלא ראה מאורות הגמרא לעולם. ואפילו לפי מה שלקחו בגמרא בהגרים שליש ושחט שני שלישים לפסול, ואמר הוא דבהא פליג רבי יוסי אבל במגרים וחותך בבשר ברוב היה מודה רבי יוסי, זה בלי ספק יותר מטעות, דאדרבא בכי הא לכולי עלמא כשרה, דמה שחתך בבשר לא יעלה ולא יוריד וכשהגיע לסימנין ושחט שני שלישים לכולי עלמא כשרה. ודכותא נמי במליקה לדבריו, היכא דאתחיל בשפוי ראשו שהוא כמו כלמעלה מן הסימנין בשחיטה ואגרים ואזיל עד תתאי וחתך סימנים כולם או רובם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אמאי אין מליקתו כשרה. ואיני רואה לו בזה אלא ערבובי דברים, וכמעט שאני אומר שלא היה בדין להשיב עליו בזה, שאין כאן אלא חבילה של הבלים. ועוד דמה שכתב דלרמי בר יחזקאל דאמר אין עיקור סימנין לעוף כל שכן דלית ליה הגרמה, איני מודה בדבר זה, משום דקשיא לי מדגרסינן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף, לא (אמרו) [אמרן] אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למאן דאמר יש שחיטה לעוף לא, ואמר ליה רב אשי אדרבא איפכא מסתברא, למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה הכי גמירי לה, כלומר דבהמה דוקא אגמריה רחמנא למשה דלא לשחוט בסימנין עקורין אבל בעוף ישחוט אפילו בסימנין עקורין, אלמא רמי בר יחזקאל כמאן דאית ליה יש שחיטה לעוף מן התורה אית ליה, וכל היכא דאמרינן דיש שחיטה אין שחיטה אלא בחותך לרחבן דרך שחיטת גוף הסימנין, אבל לא עוקרן ולא נוחרן, כלומר שלא יהא חותכן בסכין לארכן, וכדרבי דאמר (כ"ח, א') כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, אלמא למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה, רוב אחד בעוף דרך שחיטה בעינן כרוב שנים בבהמה, ואי בהגרמה ליכא רוב אחד בשחיטה, דבמקום שנצטוה על רוב שנים בבהמה נצטוה על רוב אחד בעוף. ועוד דגרסינן בריש פרק השוחט (כ"ז, ב') השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר, פטור מלכסות, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות, נחירתו זו היא שחיטתו נבעי כסוי, אלמא פשיטא דלמאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה אין הריגתו דרך נחירה כשחיטה לכולי עלמא, בין למאן דאמר יש עקור לעוף בין למאן דאמר אין עקור לעוף (כשחיטה לכולי עלמא), שאין שחיטה אלא בששוחט בסכין רחבן של סימנין, וכל שכן דרך עקירה. ואין צריך לומר למאן דאמר יש שחיטה דעיקור גופה אינה שחיטה, אלא אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה (עיקרה) [עקירה] אינו כלום, ואינו אלא כחונקו או מרצץ את מוחו ופטור הוא מלכסות, שלא אמרה תורה אלא שאין בעוף הלכות שחיטה אבל נבלה וטרפה שייך בה, וכל שלא המיתו דרך חתיכת הסימנין עצמן הרי הוא כחונק אותו או מרצץ את מוחו. והיינו נמי דכי אקשינן מן הנוחר והמעקר פטור מלכסות לא אקשינן אלא מנוחר, וכדקאמר ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות נחירתו זו היא שחיטתו, ולא קאמר נחירתו ועקירתו זו היא שחיטתו, ואי נמי נימא סתם ואי אמרת אין שחיטתו מן התורה הרי זה שחיטתו, דהשתא הוה קאי בין אנוחרו בין אעוקרו. ועוד דאקשינן (כ"ח, א') ממלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהוריה מידי נבלה, (דאמר) [דאלמא] חתיכת סימנין כבשחיטה בעינן. ולא אמרו אין עיקור סימנין לעוף אלא לומר דשחיטה בסימנין עקורין שרא ביה רחמנא. וזה נראה לי ברור. והשמועה בההיא דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה פשוטה לפניך בפירושי רש"י ז"ל, והוא בקש חשבונות רבים אשר אין להם שחר, כאשר הראיתיך. ולענין עיקר הגרים ושחט שני שלישים שהחמיר בחבור לאסור, ושיש פנים להיתר מעובדא דההוא תורא דהוה לבני רב עוקבא דאתחילה ביה שחיטה בתרבץ הושט וגמרה בושט עצמה, ואמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא ליה, חומרי דשמואל הא אמר (להו) [לאו] מקום שחיטה הוא, אי כשמואל האמר ברובו, כרב דאמר במשהו. ואם איתא לתני הגרים שליש ושחט שני שלישים אסורה כולה כשמואל הרי התחיל בהגרמה, אלמא כל כי האי משרא שרי רבא. הא ליתא דאסיקנא התם דרבא כולה כרב עבדא דאפילו לדידיה תרבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא ואין הגרמה בושט, ואפשר נמי דאפילו לשמואל אסירה לכשתמצא לומר דהא דאמרינן (היכא) [הכא] דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה שמואל אית ליה כרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין לעוף, אלא דאפשר דאנן הוא דאמרינן הכי לתרוצי הא דשמואל אפילו כי אמרי דאית ליה ההיא דרמי בר יחזקאל, אבל שמואל גופיה לא אמרה, ודילמא שמואל לית ליה (הכי) [ההיא] דרמי בר יחזקאל. ומשום הכי אי אפשר למטרפה ודאי לשמואל. ומכל מקום מיהא דרבא דטריף בההוא תורא ומשום דרמי עליה תרי חומרי, לא תקשי לן כלל, כדאמרן דלאו משום תרי חומרי אלא כולה כרב עבדה, ואי משום דאמר להו רבי אבא זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלשלים דמי תורא למריה, לא תקשי לן, דדילמא איהו נמי כלישנא בתרא דרב הונא ס"ל, ולא עדיף לן מדרב הונא ורב חסדא.
<h2>דף כז.</h2>
עוד שם גרסינן בפרק השוחט אמר רב (הונא) [כהנא] מנין לשחיטה מן הצואר, שנאמר ושחט את בן הבקר, ממקום (שסח) [ששח] חטהו וכו', ואינו נכון וכו', עד בעינן הלכתא. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב פרטי דבריו, משום שיש בהן שגיאות הרבה. ותחלה אומר כי מה שחשב לסתור פי' דלא לשוייה גסטרא, דאי הכי ההיא דשמואל מכתב כתיבא, מאי קושיא, דילמא אין הכי נמי לרב יימר דמייתי שחיטה מן הצואר מוזבחת מבקרך דהיא בבהמת חולין, וכי אצטריך שמואל לרב כהנא דמייתי לה מקדשים, מושחט את בן הבקר, ובקדשים הוא דאמר קרא דלא לשוייה גסטרא, משום דלדם הוא צריך ואי עביד לה גסטרא אין הדם מתמצה, שכל שחתך את המפרקת קודם שתצא נפשה אינה יכולה לגנח, אבל בחולין לא שמענו. וכן נמי לתנא דבי רבי ישמעאל דמייתי לה נמי מבהמה דקדשים, ואי נמי לר' חייא דמייתי לה מוערכו בני אהרן, לא שמענו דלא לשוייה גסטרא לא בקדשים ולא בחולין, ולפיכך הוצרך שמואל לאשמועינן בחולין. ותדע לך עוד שהרי ההוא דשובר מפרקתה של בהמה שמואל משמיה דר' חייא אמרה, ולר' חייא לא שמעינן מקרא בשום דוכתא דלא לשוייה גסטרא, ולפיכך אשמעינן שמואל אפילו בחולין (ולא) [דלא] לשוייה גסטרא. אבל למאן דאמר דקרא דלא לשוייה גסטרא קאמר, בודאי משום שלא יבלע דם באברים הוא. וכן משמע ממה שפירש רש"י ז"ל לאחד מן הלשונות, והוא הנכון, שפירש דלא לשוייה גסטרא, שלא יחתוך המפרקת לשנים. וכן פירש [רבנו יצחק] כפירוש זה של רש"י ז"ל. וכתבו בתוספות משמו זה לשונם נראה לרבינו כפי' ראשון שבקונטריס דלא לשוייה גסטרא, שלא יחתוך כל המפרקת לשנים, ומקרא קא מפיק, מושחט, משמע ממקום ששח חטהו, כלומר נקהו מן הדם, ואם היה שובר המפרקת לא היה מנקה מן הדם אלא מבליע דם באברים, כדאמרינן לקמן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הרבים ומבליע דם באברים. והיינו דוקא לגבי קרבנות דאמר רחמנא חטהו, נקהו מן הדם, שצריך דם להזאה, אבל בחולין לא, דהאי קרא לגבי קרבנות הוא דכתיב. ע"כ. הא שמענו מדברי רבותינו בעלי התוספות בפירוש כמו שאמרנו, דבקדשים שמענו משום דלדם הוא צריך, בחולין לא שמענו, עד שבא שמואל משמיה דר' חייא ולמד. גם ממה שאמר דלא משמע אלא דממקום שזב או ששח חטהו אבל שלא יתיז את הראש כולו מהי משמע, מדבריו משמע ודאי שלא הבין דברי רש"י ז"ל, שהרי רש"י ז"ל כ"כ ז"ל דלא לשוייה גסטרא, שלא יחתוך כל המפרקת לשנים, דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא. ע"כ. גם מה שאמר דאפילו לשמואל אין הדין כן אלא בשבר אבל לא בחותך, דברי התול הם, דמה הפרש בין חותך לשובר, שאם הוא משום צערא כמו שפי' רש"י ז"ל שם שבשעה שהיא טרודה להוציא דם כששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה. ע"כ. כל שכן בחותך מעט מעט שיש לה צער יותר לפי ארך זמן החתיכה. וכן אם הטענה משום שנשבר מפרקתה אינה יכולה להתאנח להוציא דם, אף בחותך כן. וכבר כתבתי בסמוך שאפילו בחותך דרך שחיטה אמרוה רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוספות. גם מה שאמר שהרשות נתונה לשוחט אפילו קדשים, שלא נאמר בבהמה ולא יבדיל. נראה בודאי שלא ידע מהו לא יבדיל שנאמר בחטאת העוף, שמתוך דברים אלו נראה שהוא סבור דיבדיל ולא יבדיל בהבדלת מפרקת נאמר, ואם כן עלה בדעתו שבוש גדול הוא, שאין הבדלה אלא בסימנין, שצריך לחתוך אותן כולן או רובן, לרבנן כדאית להו ולר' שמעון בן אלעזר כדאית ליה, אבל כל דבר שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, וכדאמרינן בפ"ק דחולין (כ', ב') אמר אביי ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין, וכי לאחר שמתה עומד ומולק. אמר ליה התם כדי לקיים בה מצות הבדלה. אי הכי עור נמי, כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה, כל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה. והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכב בשחיטה ומעכב בהבדלה, אימא כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, כל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה. אלמא לא נאמרה הבדלה אלא בסימנין, ובסימנין כל דשחיט כולהו בבהמה בין בקדשים בין בחולין טפי עדיף. גם מה שחשב להביא קושיא ממה שאמרו מנין לרבות את הראש שכבר הותז, וחשב שהותז לגמרי קאמר, גם בזה טעה. דאילו כן לא היה אומר להביא את הראש שכבר הותז, ומשמע דודאי הותז, דאי משום דברשותיה להתיז, הכי הוה ליה למימר מנין לרבות את הראש שהרי רשאי להתיזו, אי נמי מנין לרבות את הראש אם ניתז. אלא על כרחנו שכבר הותז בשחיטת סימנין קאמר, ומשום דכתיב והפשיט את העולה, והדר כתב ונתח אותה לנתחיה, משמע דאינו בכלל הערכה אלא אברים שקדם הפשטן לנתוחן, ויצא הראש שכבר הותז העיקר שבו דהיינו סימנין. ובפירוש רש"י ז"ל מצאתי כתוב כלשון הזה שכבר הותז בשחיטה קודם הפשט, (וכיון) [דכיון] דנחתכו סימנין קרי ליה הותז, מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמי, ובכלל הפשט אינו. ע"כ. ומה ששנינו במשנתנו (ל', ב') התיז את הראש בבת אחת, התיז סימנין בבת אחת, כלומר בהולכה או בהובאה קאמר. ואין מתיז ששנינו, מתיז סימנין ומפרקת. וכן פירש אף הרמב"ם ז"ל. ומה שאמר דמתניתין דהתיז שני ראשין כאחת בשהתיז כל הראש סימנין ומפרקת, אעפ"י שאינו ענין לנדון שלפנינו, כדי להגדיל תורה אני אומר, שאי אפשר למשנתנו ולמה שנאמר עליה בגמרא לומר כן. ואעפ"י שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שכתב כן, אין מכירין פנים בהלכה אלא לאמת. ותדע לך, שהרי שנינו התיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה, במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהו. ועתה ראה אפילו יש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר, היאך אפשר לשחוט ולחתוך כל הצואר בשיעור זה בלא דרסה בהולכה לבד או בהובאה לבד, והלא לסימנין לבד צריך לפחות כמלא צואר, ומה שנשאר ממנו כדי צואר אחר איך יתיז בו צואר בהמה, ומי לא עסקינן בשוחט שור או כשב. וכל שכן למאי דאיבעיא להו בגמרא אי חוץ לצואר משהו קאמר, והגע עצמך היאך אפשר לומר דבמשהו הנשאר יחתוך עצמות ומפרקת, והדעת מעיד שצריך קופיץ, ואתה אומר שיחתכנו סכין משהו בבת אחת, יש לומר כך שאפשר שנסתפקו בזה. ואפילו למאי דמסיקנא דחוץ לצואר כמלא צואר קאמר, אינו באפשר וכמו שאמרתי, ודאי התיז סימני שני ראשין קאמר, שאפילו לסימנין לבד בעינן כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, ואפילו בשוחט עוף אחד או בהמה אחת. ועוד דמי שסובר דפירוש התיז את הראש הראש ממש, סובר דבשאינו מתיז אלא סימנין לבד, אעפ"י שאין בסכין כמלא צואר כשרה, ואעפ"י שאין משיבין את הארי לאחר מותו, אני אומר כי בפרק ראשון של (תוספות) [תוספתא] חולין מצאתי שאינו כן, דתנינן תמן מצות שחיטה מוליך ומביא. הוליך ולא הביא הביא ולא הוליך כשרה, ובלבד שיהא בסכין כדי הולכה והובאה. הוליך והביא אעפ"י שאין בסכין כמלא שנים בצואר שחיטתו כשרה. ע"כ. הנה שהצריכו כאן חוץ לצואר כמלא צואר אפילו לסימנין לבד, שהרי לא שנו כאן התיז את הראש. גם מה שפירש זה לשונו וקרא למאי אתא, כיון דסוף סוף אגמרא סמכינן, דלא לשווייא גסטרא בדוכתא דליכא (סח) [שח] כלל, (או דסח) [דשח] או דזב בעי, אבל ההוא דוכתא היכא, או אזנו או לבו, להכי בעינן הלכתא. ע"כ. אלו דברי הבאי הן ואין להן שום ממש, דאנן אמרינן דשחיטה מן הצואר הלכתא היא דמן הצואר ולא מאזנו ולא מלבו, אם כן למה (כן) אצטריך קרא לאשמועינן ממקום שזב או ממקום (שסח) [ששח]. ועוד דאנן אמרינן קרא למאי אתא, והוא אומר דלהכי בעינן הלכתא. אין אלו אלא דברי נערות. ועוד מאי דלא לשוייה גסטרא, דגסטרא היינו גיסי תרי, והוא אומר דלא לשוייה גסטרא במקום אחר, ודעתו לומר שלא ישחוט במקום (אחד) [אחר], וכי קרינן לשחיטה גסטרא. ועוד מי (סגי) [סני] לשון שחיטה, לימא דלא לשחוט במקום (אחד) [אחר]. ומאן דידע לפרושי כי הא, תיובתא מותיב בי מדרשא.
<h2>דף לב.</h2>
עוד שם כתב שהייה כיצד, נפלו כליו וכו', ואינו נכון וכו'. אמר הכותב נסתרה דרכו, רש"י ז"ל גורס כן וכתב כן בפירוש, והוא אומר שאינו. וזה לשון רש"י ז"ל עומדת כאן ומחוסרת הטלה בארץ איכא בין ר' חנינא לר' יוחנן, ור' יוחנן משער בשחיטה לחודה, ורבי חנינא בעי הטלה בארץ ושחיטה. עכ"ל. ועוד גזר מעצמו דאפילו למאן דגריס הכי הלכה כר' יוסי בר חנינא. ובחבור ביאר מחלקתו של רש"י ז"ל לפי גרסתו עם שאר הפוסקים על פי גרסתן וסוגיית הגמרא, וכתב דלפי גרסת רש"י ז"ל יש להחמיר, וראוי להחמיר כדבריו, ואף בספר המאור כן כתב. ובאמת נראה שחפצו מביאו כל היום לכלל טעות, וכותב מבלי לב ככותב לשכך אזן הנערים.
עוד שם בענין חלדה, במאי דבעי רב פפא החליד במיעוט סימנין, כתב המחבר במיעוט וכו', ואינו נכון וכו'. אמר הכותב שבוש הוא זה, שזו שיטת הגמרא, שבמקצת פשיטא ליה בין להקל בין להחמיר, ושואל במקצת אם הוא כן, ופעמים שיסתפק במקצת ושואל במקצת. וזו שיטה פשוטה בגמרא. וזה נכון בכאן יותר מן הפירוש השני שבירר הוא, שפירשו מקצת המפרשים, דרב פפא אדרב יהודה דמכשר תחת העור, קמיבעיא ליה במיעוט סימנין מהו, שאילו כפירוש זה, אחר דברי רב יהודה הוה להו לבני הגמ' לסדורה להא דרב פפא, ואי נמי אחרי דברי בי רב, ולמה הכניסו ביניהם ההוא בעיא דאבעיא להו לבי רב תחת צמר מסובך מהו, אלא ודאי לכאורה משמע דרב פפא נמי לדבי רב קמבעיא ליה. (והא) [והוא] בירר את שאינו ברור, כפירוש השני. ואף הרב ר' משה בר נחמן ז"ל כן כתב וז"ל קא מבעיא ליה לרב [פפא] תחת מיעוט סימנין אם אינו יודע או יודע הוא שפסולה ודאי, כיון שישנו בכלל שחיטה. וכן נראה פירוש זה מדברי בעל הלכות ראשונות. וכן פירש ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל. ע"כ. הנה שהרב לא ידע שאין זו שיטת הגמרא, והוא ידע. אין זה אלא שהוא משבש עצמו לדעת. גם מכאן נודע שלא עמד על דברי הרב ר' משה ז"ל.
<h2>דף מה.</h2>
עוד שם כתב (דהא) [הא] דתני רבי יצחק בר יוסף קמיה דרבי (יצחק) [יוחנן] כל הצואר כשר לשחיטה וכו', ולא ביאר דבריו וכו'. אמר הכותב ילך ויבשר לחמורים, כי קושייתו הגדולה אשר מצא כבר היא דרך פירוש בפירושי רש"י ז"ל, אלא שהוא קלקל כל מה שאפשר לקלקל, שאמר שהריאה עומדת נפוחה וכנגד ראשו של כנף מגיע עד מקצת הקנה, והלשון הזה משובש, שאין זה מחמת נפיחת הריאה, אלא שתכונת כנפי הריאה עודפים ממקום חבורם בקנה ולמעלה, והקנה בתכונתו יורד בין כנפי הריאה. וזה לשון רש"י ז"ל (שאין) [שהן] נמתחין ופורשים כנפים למעלה אעפ"י שהקנה יורד ביניהם עד מקום חבורן. ועוד אני אומר כי מה שעשה קושיא אינה אלא לנערים, שאפילו עכשו שאנו אומרים שאינו אלא עד מקום שהכנפים פורשים, מאי תאנוס ומאי לא תאנוס, הנה מקומו (ידע) [ידוע], נראה עד איזה מקום בקנה מגיעין ראשי הכנפים, אלא מאי אית לך למימר שהסימנין לעתים מתקבצין ומתקצרין כאילו נבלעין בעצמם, ופעמים שהם נמתחים בעצמן ויוצאין באונס, ופעמים שהם עומדין בבינונית דהיינו בשעה שהיא רועה, וא"כ אף אם באנו לומר עד מקום חיבורן ממש כך הדין וכך הענין. ואנה היא הקושיא הגדולה שעשה לקטנים.
